קָבְּלוּ בְּהָפוּכָה
דמיינו לעצמכם:
על הרצפה שלולית מים זרועת שברי זכוכית. אט-אט המים זוחלים לעבר מרכז
השלולית. גם רסיסי הזכוכית הדוממים רועדים קלות ומתחילים לנוע, יחד, פחות או יותר,
לעבר מרכז התפזורת, בהתחלה בתנועות קטנות ואחר כך בקפיצות גדולות יותר, מתקרבים זה
לזה, ופתאם, בבת אחת, ובליווי רעש גבוה, צורם, נצמדים זה לזה באופן מושלם ויוצרים
צילינדר. באותו רגע ממש, גם המים נאספים ומחליקים לתוך הצילינדר, ויחד איתו מזנקים
אל על אל תוך כף יד פתוחה, שנסגרת סביבו.
לא קשה לדמיין, נכון? בסרט הזה כבר היינו, מהרגע הראשון ידענו מה יהיה
הסוף. כבר ראינו כוסות מתאחות, כדורי נייר מקומטים הנפרשים לגליונות חלקים להפליא,
ואפילו ראינו, לא אחת, אנשים פולטים מפיותיהם הלועסים חלקי מזון ומרכיבים אותו,
בעזרת כפית או מזלג, באופן מושלם וכלאחר יד, לכדי עוגה ססגונית.
את התיאור הידוע מראש של שברי הזכוכית המצטרפים שמעתי בהרצאה של רוברט דייקחרף[P1], מדען-כוכב הולנדי שחוקר את תיאוריית המיתרים. ההרצאה נשאה את הכותרת הצנועה "זמן"
ויועדה ליצורים לא-מדעיים שכמוני. אחת ההמחשות הדומיננטיות שדייקחרף השתמש בהן
הייתה זו של הקולנוע. הוא קרא לזמן "הסרט של החיים", התייחס לאירועים (events) בזמן
כאל "פריימים" וכמובן, נגע גם בשאלה המפתה- האם ניתן לנגן את סרט החיים
לאחור. (וכדי להשביע סקרנות משוערת, אגלה שהתשובה העקרונית היא "כן", רק
שממש-ממש לא סביר שזה יקרה). ההקבלה בין זמן וסרט היא כל כך ברורה ומיידית שכמעט
שכחנו שזו מטאפורה.
אבל לפני היות הקולנוע, או היכולת להפיק תמונות נעות באופן מכאני אחר, האם
יכולנו לדמיין, או אפילו לחשוב על אפשרות של reverse, של
תנועה לאחור?
באותה הרצאה בחור אחד, מהמאזינים, סיפר על סרט הסברה שהופק בהולנד ושמטרתו
הייתה ללמד את תושבי טנזניה הסובלים ממלריה איך להמנע מהדבקות במחלה[P2]. כעבור שנה, בביקור במקום, יוצר הסרט גילה, לאכזבתו, שהטנזנים
ממשיכים להדבק במלריה על כל צעד ושעל כאילו כלום לא קרה. הוא שאל אותם למה הם לא
למדו מהסרט שמסביר בבהירות איך מועברת המחלה, והם השיבו לו בסלחנות, שהסרט מציג
בכלל בעיה אחרת, כי בסרט מדובר על יתושי ענק בגודל של מסך טלוויזיה ואצלם היתושים
הם בכלל לא כאלה.
כמו שאנחנו יודעים להחליף את תמונת היתוש הענק ביתוש הזעיר שהוא במקור, כך
אנחנו יודעים להחליף את התנועה לאחור בתנועה קדימה, המקורית. למדנו את זה מהר -
הטריק נרמז לנו כבר במושג עצמו, לכן קשה לתרגםreverse למילה אחת בעברית, שלא לדבר על rewind. ל-"RE"
יש תפקיד מפתח בהבנת הפעלים האלה, הוא מצביע על חזרה, על כך שאנחנו עומדים לעבור
באותה דרך, רק בכיוון ההפוך. התנועה ברברס מתאפשרת רק אחרי שהיא כבר נעשתה בכיוון
ה"ישר": כדי שיתרחש לנגד עינינו נס הכוס המיתקנת, צריכים היינו קודם כל
לראות אותה נשברת. השביל הסלול שבו מתרחש הרברס הוא-הוא אבן הנגף שלו, הוא השקיפות
שמבטלת את האשליה. הרברס יכול "לעבוד" עד שאנחנו מפענחים אותו- כלומר,
מגלים את הפעולה המקורית שממנה הוא נוצר; מחזירים את חוקי הטבע על כנם. במקרה
שהפעולה המקורית סתומה יחסית, או קטועה, יש סיכוי שהפענוח ישתהה והאפקטיביות של
הרברס תהיה ממושכת יותר.
אבל כאשר הוא מופעל על רצף (sequence), או על נרטיב, הרברס מתגלה מיד ככזה, והוא לא עובד עלינו אפילו
לרגע. להיפך, הוא מתפקד כגורם מרחיק ומנכר, במלוא המובן הברכטיאני של המילה. הוא
מנער את הצופה, שגלש אל תוך האשליה המתרחשת מול עיניו, ואומר לו- הי, זה סרט.
אחת מסצינות הרברס-סטירת-לחי המוצלחות בקולנוע, מתרחשת לקראת סוף הסרט "משחקים משעשעים" של הבמאי האוסטרי
מיכאל הנקה[P3](Michael Haneke) . הגיבורים, פטר ופול, צמד רצחני
המחסל משפחה קטנה בבית הקיט שלה, באופן יסודי ובייסורים קשים, תוך כדי שפע סרקזם,
רפלקסיביות מסנוורת וחופן הרהורים פילוסופיים, נקלעים למצב לא מתוכנן: האישה
מצליחה להשתלט על הרובה ולירות בפטר. קשה לתאר את השמחה המציפה אותנו, הצופים,
ברגע הבלתי צפוי הזה. התקווה, המדוכאת בשיטתיות אכזרית לאורך הסרט, פורצת
שלוחת-רסן בליבותינו המכווצים מאימה. וקשה עוד יותר לתאר את משנה-הכאב שהולם בנו
כאשר פול, מפנה מבט אל המצלמה, מרים את השלט, ומריץ את הסצינה לאחור.
שוב אנחנו מוצאים את עצמנו מול המטאפורה הכה-שכיחה של החיים כסרט. אולי זו
הסיבה בגללה הצופים, שתקוותם השברירית זה עתה נופצה, לא חשים שום הקלה משמעותית
בעקבות ההצבעה החד משמעית על האשליה בה הם צופים. באופן מהמם, ההרחקה גורמת לנו
לסבול עוד יותר מאשר קודם; אם עד עכשיו חשבנו שאנחנו מסתכלים בסרט, הנה מסתבר
שאנחנו מדברים על החיים.
"'Dug, Dug' says the lady in the pharmacy.
'Dug' I join in. 'Oo
y'rrah?'
'Aid ut oo y'rrah?'
'Mh-mm' she'll say as
she unwraps my hair lotion. I walk away, backwards, with a touch of the
hat"
הספר המצויין Time's Arrow [P4]של Martin Amis מסופר לאחור. הוא מתחיל מהסצינה
בהTod T.
Friendly המת, מקבל את נשיקת החיים ומתחיל לחיות
אחורה. הוא מגלה את חייו יחד איתנו, כמי שמשיר מעליו את הימים קליפה אחר קליפה. גם
כשאנחנו מבינים שהסיפור קורה לאחור, קשה לנו לאמץ את הסדר החדש, וההשתלשלות ההפוכה
הולמת בנו שוב ושוב. בtime's arrow הרברס הוא הרבה יותר מטריק, הוא
כלי חקירה אבסורדי. לאורך הספר מלווה אותנו התחושה שהרברס יגלה לנו משהו שאולי
היינו מפספסים בתנועה הרגילה. כמו אותן אגדות על משמעויות שטניות המתגלות כשמנגנים
תקליטים מסויימים לאחור[P5]- גם כאן מובלעת האפשרות שמהלך הדברים הישר הוא סוג של הצפנה[P6], ושהניגון לאחור אמור לפענח אותה. יש בזה מן האמת, כמובן, הניגון
לאחור הוא גם הזכרות, שחזור, מתודה של דה-קונסטרוקציה שמתכוונת לייצר הבנה חדשה [P7]מתוך תהליך הפירוק.
Tod Friendly, שאחר כך מתגלה כJohn Young ואף כOdilo Unverdorben, מתקדם לעבר
סוף ידוע מראש. לא, זה ממש לא דטרמיניזם, להיפך- הוא נע אל ההתחלה- אל הרחם, אל
הודאות האפשרית היחידה. הסיבה, אמר לנו המדען דייקחרף, שהזמן לא זורם לאחור, היא
לא כי זה לא אפשרי אלא כי זה לגמרי לא סביר. עוד לא ראינו בטבע תנועה מכאוס לסדר,
הסיכוי לכך הוא אפסי, עובדה: עד עכשיו זה קרה רק פעם אחת ב-14 ומשהו ביליון שנה.
"To tell the truth, it took me quite a while to realize
that the pitiable chirruping I heard all about me was, in fact, human speech.
Christ, even the larks and the sparrows sound more dignified. I translate this
human warble out of interest. I soon picked it up. I know I'm fluent now,
because I can dream in it."
Tod Friendly התגבר על אבן הנגף של הרברס. הוא
יכול לחשוב אותו במקור. הפעולות שלו, המילים שלו ואפילו המחשבות הלא מודעות אינן
עוד חזרה בכיוון ההפוך בדרך שנסללה "ישר". הרברס שלו הוא ראשוני. והרברס
הראשוני- הרברס ייקרא לו?
אפשר לראות את הרברס כקריאת תיגר על סדר הדברים, על ליניאריות של סיבה
ומסובב, על חוקי הטבע, על קונבנציות של צפיה\קריאה\בניית משמעות, על הכרונולגיה עצמה.
ובכל זאת, אפשר לשאול, אם רק החליפו כיוון אחד באחר- מה הועילו חכמים בתקנתם? אבל
מה אם שני הכיוונים מתקיימים יחד, במקביל, באותו מרחב של חלל וזמן, תחת קורת הגג
של אותה העלילה?
זה מה שקורה ב "why do
things get in a muddle?", עבודת-וידיאו
מקסימה של גרי היל
(Gary
Hill) מ-1984. העבודה שואלת שאלה שממחישה את
עצמה- למה דברים מתבחבשים- או, פשוט, למה הם קורים כמו שהם קורים? העבודה מזנקת אל
מצולות פילוסופים של שפה ומשמעות ובעיקר תוהה על הקשר שבין הכיווניות של הזמן לבין
סדר הדברים. בוידיאו, (33:09 דקות) אליס (הזכורה לטוב מארץ הפלאות) מנהלת דיאלוג
(או ליתר דיוק, מטאלוג[P8]) עם אביה, הפרופסור, בו היא מנסה להבין למה הדברים מסתבכים.
השחקנים בזמן הצילומים שחקו לאחור-
הם דיברו הפוך וזזו הפוך כשהמצלמה נעה בהתאם. אם כך, הסרט, שמנוגן גם הוא
הפוך, צריך להראות לנו "ישר", לא כן? מינוס פלוס מינוס שווה פלוס...?
אופס. מסתבר ש"הפוך על הפוך"
זה לא בדיוק "ישר"; מכיוון שהמשחק- הדיבור והתנועה המקוריים- היו
תוצאה של חיקוי ושינון, כי השחקנים של גרי היל, שלא כמו Tod Friendly, לא
חולמים ברברס, הניגון לאחור לא לגמרי מבטל את העילגות שלהם. הם לא 100% מינוס,
ולכן גם כשאנחנו מנגנים אותם הפוך לא נקבל 100% פלוס. כך שאם קל לנו כל-כך לפרש את
התנועה לאחור המובהקת (כמו את חיזיון הכוס המתאחה שלעיל) הרי שב"why do things get in a muddle?" אנחנו
כבר לא כל-כך בטוחים בסדר ה"נכון" של הדברים.
המצב הדו כיווני מופיע בצורה קיצונית עוד יותר בוידיאו קליפ מבריק של מישל
גונדרי (Michel Gondry). בשלוש
ומשהו דקות, מדוייקות להפליא, הוא מערער לנו לחלוטין את האוריינטציה לגבי
הכיווניות של הזמן, קדימה ואחור, עבר ועתיד. הוידיאו קליפ ל Sugar Water [P9]של Cibo Matto,
מתרחש על מסך מפוצל (- חצי לsugar
חצי לwater). בשני חלקי המסך מסופר אותו סיפור, שמצולם
כ"שוט" אחד- בלי חיתוכים, רק שבצד ימין אנחנו מתחילים בסוף ובצד שמאל-
בהתחלה. בדיוק באמצע הקליפ העלילה הדו צדדית מתנגשת- אותו אירוע מופיע בו זמנית
בשני חלקי המסך, ומאותו רגע והלאה, אם עקבתם, הרי שאתם כבר מנחשים- אנחנו רואים שוב את החצי הראשון: מה
שראינו קודם בצד ימין נראה עכשיו בשמאל, רק הפוך, ובימין את מה שהיה בשמאל, רק
הפוך- כלומר, ישר... מסובך?
בטח מסובך. כבר אמרנו, בסרטים ממש כמו בחיים.
וזה עוד לפני ששאלנו "why
do things get in a muddle-east" .
תנועה מכאוס לסדר? לא שזה בלתי אפשרי, רק ממש-ממש לא סביר.
David John Oates