אינטיליגנטי ואדיש

בנערותי הייתי מכורה לתקליטים. כשהייתי מקשיבה לתקליט זה היה הדבר היחיד שעשיתי, מעולם לא כליווי לעיסוקים אחרים. הייתי מתמסרת כולי ונותנת לתקליט להוביל אותי אל עולם הזוי שהיה הופך לסמיך ועשיר יותר מרצועה לרצועה. בפטיפון העתיק שלנו, כשהגיע סוף הצד, המחט הייתה חגה עד אין קץ בחריץ האחרון, ברשרוש מונוטוני קצוב ונעים שהגיע רק בקושי אל הכרתי המעוננת. אך מה נורא היה הדבר, כשבמקום להשמיע את הבזזזט המנחם היא הייתה קופצת בחזרה לרצועה הראשונה ומתחילה שוב לנגן!

אותו אוטו- ריפיט (auto repeat) קל-דעת, אותו "מ-הת-ח-לה", היה יותר מסתם סטירת לחי מעוררת ששלפה אותי מתוך הערפילים. הרגשתי קורבן לטכנולוגיה הצינית, כאילו התקליט עצמו לועג לי על שלקחתי אותו בכזו רצינות תהומית. במבט לאחור נדמה לי שמה שעשה אותו לבלתי נסבל במיוחד זו ההמחשה שאינה משתמעת לשתי פנים שהתקליט, מצידו, יכול להמשיך לנגן לנצח, שהוא בכלל לא צריך שאני אקשיב.
היום זה קורה כל הזמן... מראים לנו עשרות פעמים את אותו פוטז' חדשותי- בכלל לא איכפת להם אם ראינו את זה כבר, שומרי המסך שלנו משתוללים דווקא כשאנחנו מפנים אליהם את הגב, וגם

בגלריות ומוזיאונים עבודות הוידיאו מנגנות בלי להפסיק. מה שכל-כך ביעס אותי בתור נערה רומנטית משהו, זה בדיוק מה שהדליק את חלוצי הלופ המוזיקלי ומוצא חן בעיני רודני גרהם בהקשר המוזיאוני: "מה שיפה במוזיאונים" הוא אומר "זה שלא צריך לבוא בזמן" העבודה מנגנת תמיד, אפילו אם אין אף אחד מסביב.

*****

בניגוד לרברס, גיבור הפרק הקודם, שנולד, כנראה, מתוך האפשרות הטכנולוגית, ה-לופ הוא אולי המניפולציה העתיקה ביותר והטבעית מכולן. למרות הטרנדיות שלו והקישור המיידי שהוא מזמין למכני ולדיגיטלי, הוא היה כאן מאז או מעולם; "מה שהיה הוא שיהיה", השמש השוקעת-זורחת-שוקעת הייתה, אפשר להניח, המופע הראשון של הלופ עלי אדמות ומן הסתם גם קוהלת לא היה הראשון להגיד את זה.

"לופ" הרי הוא לולאה, טבעת שסופה נושק לתחילתה בצורה שלא חושפת איזה הוא הקצה הראשון, ושם, בנקודת החיבור הלא נראית, ממוקמת החידה שהיא חדה - שאלת הביצה והתרנגולת, שהיא השאלה של כל מחזוריות, כמעט. אמנם לא כל תופעה מחזורית היא "לופ" והגבולות בין "לופ" ובין חזרה גרידא(repetition) לא קלים לאבחון והגדרה. החזרה היא רק אחד ממאפייני הלופ, שהוא אולי חזרה בהופעה הקיצונית ביותר שלה. בסיפור הילדות שסיפרתי לעיל אמנם מדובר בחזרה פשוטה, אבל כמה מאפיינים מהותיים של הלופ מתגלים בו: ההצבעה על האינסוף, האדישות הדטרמיניסטית וזה שהוא משאיר רק שתי ברירות: כניעה או פריצה.

*

הלופ של ימינו, המוכר לנו משלל האנימציות שמקיפות אותנו, הוא למעשה קאם-באק של לופ ישן ממנו, זה של העולם הטרום-קולנועי. לב מנוביץ'[P1] , אחד הכותבים המרכזיים של שפת המדיה החדשה, תכופות משווה בין התקופה הטרום קולנועית, כשהמאמץ הטכנולוגי התנקז בעיקר ליכולת להניע תמונה באופן אמין (מה שבעתיד ייקרא: motion picture) ובין תצורות הmoving image הדיגיטליות של ימינו. אחת מנקודות הדמיון שמנוביץ' מצביע עליהן היא הלופ. כאז, כך גם עכשיו, השימוש בלופ נבע במקורו מתוך מצוקת איחסון- חומרתית [P2] או תוכנתית[P3] . מכשירי התנועות הנעות לא יכלו להכיל יותר מתמונות ספורות, אותן היה צריך לסובב במהירות על מנת לצור אשליה של תנועה (להמחשת המגבלה הפיזית- קחו לדוגמא flip-book, עבה ככל שיהיה, הוא יעניק לנו רק שניות ספורות של צפיה). כמובן שסרטון בן שתי שניות וחצי לא סיפק את הצופים, לכן היה צריך לבנות את הרצף בצורה כזאת, שהסיבוב יוכל להמשיך עוד ועוד בצורה חלקה והגיונית.

כשהקולנוע התפתח מבחינה טכנית ולא היה עוד צורך לחזור על רצף התמונות כל מספר שניות הוא גם חרת על דגלו את רעיון הליניאריות והסינגולאריות- כלומר, הרעיון שאירוע הוא ייחודי בזמן, שהוא מצוי בתוך רצף של סיבה ומסובב ונע באופן המשכי, מנקודת ההתחלה אל הסוף דרך כל מה שביניהם. הלופ נדחק למעמד של טריק, של שעשוע לילדים ובמשך שנים היה מוגבל לעולם האנימציה, שם הוא תפקד כאבן בניין, יחידה מודולרית [P4] שאפשר להכפיל ולחבר בשרשרת אינסופית. בקולנוע אפשר היה לפגוש אותו רק כמבנה משני בתוך עלילה רחבה יותר, ובעיקר כאמצעי קומי, כמו למשל, בסצינות הסלפסטיק המפורסמות של רדיפה אינסופית אחר כובע בורח[P5] (בה הושטת היד לעבר הכובע היא שגורמת להתרחקותו- שמצריכה הושטת יד נוספת וחוזר חלילה), או של סולם שקצותיו מכים [P6] לסירוגין שני ראשים אומללים.

הקולנוע דחה את הלופ מתוך האידיאל של ייצוג המציאות כפי שהיא. לעומתו, הלופ נתפס כתופעה מכאנית, מלאכותית, ולא כמשהו אמיתי, מהחיים, מה שבהחלט לא מתיישב עם מגוון צורות מחשבה לא מערביות-מודרניות, ומספיק רק להזכיר את סיזיפוס, הלופיסט האולטימטיבי, שנידון לגלגל אבן אל ראש ההר [P7] רק על מנת שהיא תתדרדר אל תחתיתו, כדי להמחיש שהלופ הוא ממשי לא פחות, ודווקא יותר מכל מיני "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". כמובן שגם היום, בעולמנו המתחזה לתכליתי, לא חסרים דפוסים סיזיפיים. העבודה "A life (black and white)" של Nedko Solakov (2001) היא תיאור פשוט ומדוייק של סיזיפיות עכשווית; שני עובדים צובעים קירות חדר, אחד צובע בשחור והשני בלבן. כל אחד מבטל את עבודתו של השני, אבל גם מייצר עבורו עבודה חדשה- ולמעשה, מחדש את נחיצותו, שהיא גם עונשו. המיתוס של סיזיפוס טבע את המונח "סיזיפי" שחושף בדיוק את מעמדו של הלופ בחשיבה המערבית המודרנית - חוסר התכלית, חוסר הכיוון, ההכרחיות של המעגל ואי היכולת להסיט את מהלך העניינים הם עונש עבורנו, והמקרה הסיזיפי הוא הגרוע מכולם, כי בו הנענש מייצר את העונש של עצמו.
הקולנוע, כמו החשיבה המערבית בכללה, נטו אם כן להכחיש את הלופ, כי הלופ מכחיש את האדם, אותו היינו רגילים להעמיד במרכז, בעמדת שליטה והשפעה. הלופ, מצידו, מצפצף על כולם וכמו במקרה התקליט שבו פתחתי, ההתערבות היחידה המשמעותית בו- היא פשוט להפסיק אותו, אם רק אפשר.

אפילו המוסיקה, שמשחר התרבות הייתה רפטיטיבית, מה שמצביע כמובן על הקשר האמיץ בין הלופ לחיים; להלמות הלב, להליכה או לנשימה כמו גם על האפקט הפסיכולוגי - המדיטטיבי או האקסטטי שהלופ מסוגל לחולל, לא שמרה לו אמונים. רק במאה העשרים הלופ המוסיקלי הפציע בשמי העולם המערבי הסוגד לייחודי ולמשתנה. זה התחיל עם המצאת הטייפ והיום זהו לחם חוקו של כל מוזיקאי דיגיטלי[P8] . כמו באנימציה, הלופ המוסיקלי הוא אבן בניין, ברמות שכלול שונות, החל מדגימה (sample) פשוטה ועד מערכות פידבק מורכבות שיוצרות מעצמן לופים חדשים. בריאן אינו (ENO), שהתחיל את הקריירה המוסיקלית שלו במשחקי טייפ-רקורדרים פיתח system music המבוססת על לופ פידבק כשהעקרון המסעיר היה- לבנות מערכת חוקים שברגע שמפעילים אותה היא יוצרת מוסיקה מעצמה. הלופ של Eno הוא לופ רדיקלי, הוא לא רק אדיש לקהל, הוא אפילו אדיש ליוצר בכבודו עצמו.

הלופ היוצר את עצמו הוא סוג של פרדוקס, "לופ מוזר", (strange loop), מונח שטבע דוגלאס הופסטאדטר[P9] , אליו שייכים מקרים כמו פרדוקס השקרן ("טענה זו היא שקרית" - זוהי טענה שמייצרת לופ: אם הטענה היא שקרית, הרי היא אמיתית, מה שאומר שהיא בעצם שקרית...?) או ציור הידיים המציירות את עצמן של אשר[P10] . הלופ המוזר גם מפר ההיררכיות; "מה קדם למה?", "מה יצר את מה?", הן שאלות שהופכות לבלתי פתירות בעליל, הלופ לא מעוניין בהן, הוא לא חותר אל עבר מטרה, אל נקודה בזמן, הוא תמיד בתנועה.

מה שמאפשר את התנועה החלקה הזאת הוא הלופ המושלם, ה seamless loop, זה שנקודת התפר שלו לא ניכרת, מחרוזת בה החרוז הראשון הוא גם האחרון, כמו שמתפקדת ה"ז" בשיר האהוב "זלמן יש לו מכנסיים".

בלופ המושלם נקודת החיבור, זו שהפכה את הקו למעגל, היא בלתי נראית, ההתחלה והסוף אינם חשובים עוד. הלופ מכיל את עצמו, ניזון מעצמו, באוטנומיה מושלמת, כמו אורובורוס[P11] , הנחש שאוכל את זנבו. בניגוד ללופ המתפתח של בריאן אינו, הלופ הקלאסי לא חורג ממסלולו הקבוע, הדינמיקה שלו נחשבת בדרך כלל למלכודת[P12] , למעגל מרושע שממחיש את חוסר האונים של זה הנתון בו. חוסר השליטה במהלך העניינים והעדר המבט הרפלקסיבי (שמצריך פכחון נקודת מבט חיצונית) הן חרדות אופייניות לעולם המערבי ואולי העיצוב של רכבות הרים [P13] ומתקני לונה פארק מחוללי פחד אחרים גם הוא חב משהו לאספקט הלופי הזה. ובכל זאת, כמו את מתקני האימה האלה, אנחנו גם אוהבים אותו, את הלופ הזה, המהפנט, המסחרר, המשחרר אותנו מעצמנו ומהצורך להחליט ולפעול וכל הזמן להמציא מחדש ולשנות...

בעבודתו המפורסמת של רודני גרהם (Rodney Graham), Vexation [P14] Island, מ1997 כל אותן תכונות שובות וטורדניות של הלופ מגיעות לחידוד יוצא דופן. הסרט, שאורכו 9 דקות, מצולם בפילם, באיכות צבעונית מהממת ושטוף בזוהר של פרסומות ומפתה אותנו, כמו שפיתה, כנראה, גם את הדמות שבסרט (גרהם עצמו). אותו אנו פוגשים על חופו של אי בודד, שרוע על גבו, לבוש בבגדים טיפוסיים למאה ה-17 ועל מצחו פצע מדמם. לצידו כלוב ובו תוכי גדול. כשהתוכי צורח האיש מתעורר, קם מתנודד וניגש אל עץ קוקוס. הוא מנענע אותו עד שפרי אחד ניתק וצונח מטה, חובט במצחו של האיש. הוא מתעלף ונופל לאחור, על גבו, בעוד אגוז הקוקוס מתגלגל לעבר קו המים. בנקודה זו הסרט חוזר לנקודת ההתחלה. האי, שנראה כמו מודעה לחופשה אסקפיסטית מתגלה כמלכודת, אם הלופ הזה אי פעם ייגמר- הרי שהוא ייגמר רע. זהו לופ של הרס עצמי, כמו בתרשים זרימה שנכנס ללופ - המערכת מכלה את עצמה. מרכזי לvexation island [P15] הוא מצב ההכרה של הגיבור. מצב של דמדומים, עלפון או שינה. זה המצב המנטלי של הלופ, של מודעות מטושטשת, וגם הסאונד המוגבר של גלים המלחכים את החוף משקף את אותו עירסול מעגלי. אבל זהו גם המצב היחיד שבו הגיבור, בן המאה השבע עשרה הנועז, הכובש, הממציא, המגלה ארצות, קונטרול פריק בדיוק כמונו, מסוגל לסבול את הדינמיקה של הלופ, אותה הוא בעצמו יוצר ואליה אין לו כח התנגד.

קאמי במסתו על המיתוס של סיזיפוס מדגיש שהטרגיות [P16] של סיזיפוס נובעת מהיותו מודע עד אימה למצבו, כלומר, לאינסופיותו של הלופ בו הוא נתון. בכך הוא שונה מהמוני הסיזיפוסים האחרים (=כולנו?) שהתקווה לשינוי - ליציאה מן הלופ- היא זו שמזינה את מאמציהם האבסורדיים.

ואולי בעצם אנחנו כבר בכלל לא רוצים להשתחרר מהלופ, אולי השתחררנו ממשהו אחר - משגעונות הגדלות של שליטה, מטרה והיררכיה והלופ נראה הרבה יותר רלוונטי ואפילו משעשע, כמו גלגל ענק או קרוסלה- מסתובבת לאן שרק יוצא לה[P17] .

---

[P1] http://www.manovich.net/ הכל על לב מנוביץ', וגם הרבה חומר קריאה

[P2] מכשירי תמונות נעות של המאות ה18 וה19 , דוגמת הזוטרופ, הפונוסקופ, הטכיסקופ והקינטוסקופ

היו מבוססים על עקרון הלופ; רצף של תמונות על ציר מסתובב. הזוטרופ למשל, הכיל רצף של 12 תמונות על גלגל, ואפילו הקינטוסקופ של אדיסון, שכבר היה כמעט מקרנה אמיתית, הכיל רק 20 שניות של פילם, שהוקרנו בלופ.

כך נראה הטכיסקופ: מצוקת האיחסון נכרת לעין. וכך נראה הזוטרופ:

ולמי שרוצה להכין בבית: http://www.themakingplace.co.uk/pages/explore3.htm

[P3] מגבלות האחסון של הCDrom הראשונים, בצירוף איכויות הדחיסה הנמוכות ואי יכולת המחשבים לנגן וידיאו באופן רציף ובגודל נראה לעין בלתי מזויינת, הולידו את הסרטונים הגרפיים, הלופים קצרים של תמונות ספורות. בהמשך המגבלות הטכניות התפתחו לשפה חדשה, ה motion graphics, שהיא עולם ומלואו ולא כאן המקום להרחיב.

[P4]כמו כאן: : http://www.pinkandaint.com/oldhome/comp/

[P5] עשה זאת בעצמך, מבחר טריקים לכובעים http://www.blanketfort.com/juggling/hat.html

[P6]זהירות, זה קורה גם בחיים. והנה ספר שילמד אתכם להמנע מתאונות סולמיות כאלה ואחרות http://www.dti.gov.uk/homesafetynetwork/dy_ladder.htm

[P7]

[P8]האתר האופטימי loopers-delight, למשל, מספק חומר בנושא, גם כלים ואביזרים להורדה וגם סקירה הסטורית לא רעה של תולדות הלופ המערבי. www.loopers-delight.com

[P9] Douglas Richard Hofstadter הוא פרופסור למדעים קוגניטיביים ולמדעי המחשב. ב1980 הוא פרסם את הספר Godell, Escher, Bach: an eternal golden braid, שזיכה אותו בפרס פוליצר. Strange loops הוא אחד הנושאים שמופיעים בספר.

[P10] ולמי שחשב שמה שאפשר בציורים לא אפשר גם בחיים, הנה אתר שבו המודלים של אשר קורמים עור וגידים: http://www.cs.technion.ac.il/~gershon/EscherForReal/

[P11]

[P12] דוגמא שימושית ללופ שלילי וללופ חיובי http://www.anxietyculture.com/thought.htm

[P13]

[P14] מעניין לחשוב מה בין vexation ובין לופ. במקרה של העבודה המוזכרת, vexation island הוא אולי טוויסט אכזרי של vacation island, אי של שלווה שהפך לאי של רוגזה. לא ידוע לי אם ישנו קשר מודע ליצירה של Erik Satie משנת 1893, שבוצעה במלואה לראשונה רק ב1963 ע"י ג'ון קייג' ושנקראת Vexations. הוראות הביצוע ליצירה זו הן לנגן אותה 840 פעמים ברציפות, מה שיכול בקלות לקחת 24 שעות. האם רודני גרהם חשב על אותו vexation? מה שבטוח הוא שהלופ מכיל משהו מן הטורדנות, וההתנהגות הטורדנית (טורדנות כפייתית) הלא היא מאופיינת בחזרה אובססיבית על מסכת של פעולות.
על vexations של Satie ועליו בעצמו: http://www.af.lu.se/~fogwall/article3.html

[P15] בvexation island יש הרבה יותר מזה. מאמר של Alexansder Alberro שעושה לעבודה פסיכואנליזה מאלפת, ומצביע גם על המבנה הלופי של העבודה כחלק מהביקורת האנטי קולנועית שמעסיקה את רודני גרהם, אפש למצוא בArtForum Feb.1998. ובלינק הבא:

[P16] טענתו הסופית של קאמי היא כמובן שסיזיפוס אינו דמות טרגית, לא בגלל שהוא לא מודע אלא בגלל שהוא בוחר בכל פעם מחדש.

[P17] http://www.tvclassic.net/programs/carusela/carusela.mp3 לשמיעת השיר