הטרגדיה של שלמה (על ה- slow motion ומשמעויותיו)

ברשותכם, מידי פעם אני אקרא לו שלמה. "הילוך איטי",או slow motionבלע"ז, עלול להיות מסורבל לעתים. באנגלית כבר יש לו שם חיבה, slo-mo, אז אם מסתחבקים, למה לא בעברית?

אז רציתי לדבר על שלמה, והכל התחיל מזה שיש לי הרבה נגדו. אפשר לומר שאני ממש לא סובלת אותו ודווקא בגלל שהוא נמצא בכל מקום. לראות אותו בפרסומות ובסרטי פעולה זה ממש לא איכפת לי אבל ההסכם שבשתיקה האומר "שלמה יעשה לך וידיאו-ארט" כבר מזמן עלה לי על העצבים. אז החלטתי להסביר למה, קודם כל לעצמי, וכמו שקורה הרבה פעמים, אחרי שהסברתי גם הבנתי שטעיתי. הבנתי ששלמה הוא לא הבעיה, הוא פשוט טרף קל, קורבן תמים ואת מקום השנאה תפסו הרהורים נוגים.

רבותיי, מדובר בטרגדיה.

למען האמת, זה התחיל אצלי לפני יותר מעשרים שנה, בצורה של התנגדות אינטואיטיבית. הזכרון הכי מוקדם שלי שמבחין בשלמה הוא של סטיב אוסטין[P1] . האיש הביוני [P2] והשווה מליונים. הרגליים הביונויות שלו נשאו אותו במהירות של 60 מייל לשעה, אם אינני טועה, ובכל זאת, תמיד הראו לנו אותו רץ בהילוך איטי. למרות שקל להסביר את הבחירה הסגנונית הזאת תמיד הרגשתי שבסופו של דבר מדובר בתרמית, שלי מייג'ור [P3] (הוא סטיב אוסטין), עם כל הכבוד, פשוט לא אצן מי-יודע-מה ואנחנו מקבלים אותו בהילוך איטי, כדי שאולי לא נרגיש. אז אני כן הרגשתי. ואם אני מזהה נכון, שם התחילה העוינות.

כדי "ליישר קו" אני אסביר בקיצור נמרץ שההילוך האיטי, שיותר הולם אותו המונח הלועזי "תנועה איטית", הוא מתיחה של תנועה לפרק זמן ארוך יותר מהמקבילה שלה בעולם האמיתי. שניה של סרט (פילם, לא וידיאו) מורכבת מ24 חלקים, בהתאמה, סרט מוקרן ובדרך כלל גם מצולם במהירות של 24 פריימס לשניה (24fps), כדי להשיג שלמה אמיתי[P4] מצלמים במהירות גבוהה יותר, מגבוהה במעט ועד 12000 פריים לשניה (במטריקס, למשל) ומנגנים במהירות רגילה, כך שפעולה שלקחה בפועל Xזמן תתרחש למשך הרבה יותר זמן בסרט המוקרן.

ההילוך האיטי הוא המצאה ישנה, ימיה כימי הקולנוע עצמו. בראשית דרכו, שלמה היה עוד אחד מ"פלאי הטכנולוגיה", עוד כוכב ב variety shows ששטפו את ארה"ב ואירופה בשלהי המאה ה19 וראשית המאה ה20. הקולנוע, לפני שהתביית על המסלול העלילתי, היה בעיקר מופע של אטרקציות, של נסים ונפלאות. ומי כמו שלמה קרא תיגר על חוקי הזמן והכבידה? לראשונה אפשר היה לראות עצמים ואנשים משתהים באויר. שלמה התחיל את הקריירה שלו כלהטוטן אך הוא מעולם לא היה מאחז עיניים, הידע שלנו על העולם האמיתי מעולם לא הניח לנו להאמין. זה היה טריק, אבל הוא פתח אופקים חדשים.

בשלב קצת יותר מאוחר הוא תפקד גם כמרכיב סגנוני, בסצינות שתיארו מצבים הזויים של חלום, דמדום או "פלאש בק" (הזכרות במאורע מהעבר). אווירת הציפה והקצב האיטי סמלו היטב את המצב המנטלי של פעילות מוגברת של הלא מודע.

במקביל התפתח גם האספקט ה"מדעי" של ההילוך האיטי. הוא הציע אפשרויות חדשות של ראיה ויחד איתן - תקוות לשינוי בתפיסת המציאות. כל אותם דברים שלא ניתן להבחין בהם מפאת המהירות שבה הם מתרחשים, כבר אינם מחוץ להשיג ידנו. בספורט כמובן, שלמה הוא המלך, עד היום הוא מוכיח את עצמו כערכאה שיפוטית עליונה. דווקא בעולם הפוטוריסטי שלנו, שהמאמץ הטכנולוגי הכולל שהוא מפעיל מתאפיין בעיקר בשאיפה למהירות ולמזעור, שלמה ניצב כמו סלע איתן בתוך התנועה השוצפת ואומר "רגע, רגע, בואו נסתכל שוב, לאט-לאט" מוכנים? טקס ההילוך החוזר, Replay, שמראה לנו באמת מה קרה שם- חוץ או לא חוץ, נבדל או לא נבדל. שלמה יבוא ויתרץ. אנחנו מעריצים את המהירות המסחררת, מתמסרים לחוויה החושית שהיא מייצרת, אבל כדי שנבין מהר עדיין צריך להסביר לנו לאט, מסתבר.

יותר מהכל, ההילוך האיטי הוא זכוכית מגדלת של זמן (האיטי הולך יד ביד עם המוגדל, מול המהיר-הממוזער). מה שנמשך רק הרף-עין, יכול להתפרש על פני דקות ארוכות תחת עינו הבוחנת של שלמה. וכמו זכוכית מגדלת, הוא מבודד את פיסת הזמן הנבחנת מהרצף, מהסביבה הטבעית שלה, וכמוה הוא גם מראה לנו לפעמים דברים שלא היינו מבחינים בהם בלעדיו. Blow up של הזמן. איך שלא ננסח את זה, כבר יש לנו מטאפורה ושלמה הופך להיות כלי מאד מיידי וישיר כדי לבטא סובייקטיביות של זמן. כל הביטויים האלה, השחוקים עד זרא, על שניות שנדמו כנצח, יכולים עכשיו לקרום עור וגידים. ובאמת, זה איום ונורא לחשוב שאירועים כה הרי-גורל, כמו קפיצה אלי-מות, קרב יריות או אפילו החלפת מבטים משתוקקים יחלפו-יעברו ביעף בלי שנספיק אפילו לראות אותם כמו שצריך, שלא לדבר על כל מה שצריך לעבור על הנפשות הפועלות בזמן הקצרצר הזה, הרי החיים כולם אמורים לחלוף מול עיניו של המת לעתיד! זמן מסך הוא גם סוג של היררכיה, שלמה מחזיר לרגעים האלה, שהחיים לא עושים איתם שום חסד, את הכבוד המגיע להם.

אבל עם כל הכבוד לכבוד, הוא גם הופך אותם להרבה יותר נסבלים. הסרט The Wild Bunch[P5] (סם פקינפה, 1969) נפתח בכוריאוגרפיה מדהימה של מרחץ דמים בהילוך איטי. בזמנו, זאת הייתה סצינה מזעזעת, לא כל-כך בגלל סילוני הדם ומבטיהם האבודים של הילדים, כמו בעיקר בגלל האדישות המוסרית שבאסתטיזציה של מחול הדמים, מחיאות הכפיים שההילוך האיטי מעניק לרגעים הכי מנוולים.

הזכוכית המגדלת של הזמן היא גם פוקוס. היא אומרת לנו- שימו לב, כאן קורה משהו חשוב. משהו שמן הראוי היה שיתפוס נתח זמן נכבד יותר. מהבחינה הזאת ההילוך האיטי הפך לקוד, לקלישאה של דרמה, לסימן מוסכם שאומר לנו שעכשיו צריך להסתכל היטב. אבל לא מדובר כאן רק בתשומת לב אופטית מהזן ה"מדעי" דלעיל, שלמה הא אצבע מורה שמסמנת לנו איזור של משמעות, גם אם אנחנו לא מבחינים בה, היא שם וצריך להתרכז.

ב 1993 האמן הסקוטי, דאגלאס גורדון[P6] , מתח את הסרט "פסיכו" של היצ'קוק עלפני 24 שעות[P7] . האטה בלתי נסבלת כמעט של פחות מ10% מהמקור. רק מתיאור הפעולה אפשר לחוש ש"משהו בטח מסתתר שם" משהו שאי אפשר לראות במהירות של 24fps מתחבא בין השורות. או כמו שגורדון עצמו התבטא "זה כאילו שההילוך האיטי עצמו חושף את תת המודע של הסרט".

דאגלאס גורדון (רק דוגמה טובה, הוא בהחלט לא היחיד), מנצל את ההילה ה"מדעית-חקרנית" של ההילוך האיטי. הוא משתמש במיקרוסקופ של הזמן (מתיחת זמן קיצונית שכזאת כבר מזמן חצתה את גבול זכוכית המגדלת) כדי לפענח את מה שלא נראה בעין בלתי מזויינת. בעבודה אחרת שלו "וידוייו של חוטא מוצדק" (1995) הוא שוב משתמש בextreme slo-mo, כדי לנסות למצוא את הנקודה המדוייקת בה ד"ר ג'קיל הופך למיסטר הייד (בסרט מ 1931), ולמעשה, את נקודת ההתכה בה טוב הופך לרע ולהיפך.

בעידן הדיגטלי ההילוך האיטי, כמו כל דבר כמעט, מושג בלחיצת כפתור. בגלל הכוח המהפנט והאיכויות הפוטנציאליות שלו, משתמשים בו בלי סוף, ואם יורשה לי, שימוש יתר. כי שלמה תמיד נראה טוב, הוא שרמנטי ורגיש וגם- אפשר לסמוך עליו, הוא עובד... הוא תמיד דרמטי, מרגש, או לפחות- מסמל דרמה ורגש... תחת השפעתו הנאצלת גם סילון של שתן הניתך על ערימת זבל ייראה מלא-הוד עד כדי חזיון אפוקליפטי, אם נמתח אותו כמו שצריך. אבל זה עוד טוב לעומת תפקיד השפכטל האולטימטיבי, לא פעם הוא שם רק כדי לסתום חורים - כדי לחפות על צילום לא יציב, פער של זמן בין תמונה לפסקול, משחק כושל, או סתם על רעיון שלא פותח מספיק... הי, ממש כמו הריצה של סטיב אוסטין...

---

[P1] "Steve Austin, astronaut. A man barely alive. Gentlemen, we can rebuild him. We have the technology. We have the capability to build the world's first bionic man. Steve Austin will be that man. Better than he was before. Better, stronger, faster".
ואולי גם נעימת הנושא

+לינק לדף מגניב: הת"ת סטיב אוסטין : http://www.devermore.net/surbrook/adaptionsbook/steveaustin.html

[P2] חלקים ביוניים:

[P3] תמונה

[P4] הסבר טכני למתעניינים: מה ההבדל בין סלו-מו אמיתי למלאכותי:

Slow motion "חלק" מתקבל כאשר מהירות הצילום היא בכפולות של מהירות ההקרנה. כלומר, סרט שצולם ב 48fps, ייתן בהקרנה סלו-מו של 50%, 72fps ייתן 33.3% וכן הלאה.

כאשר הסרט לא צולם מראש במהירות מוכפלת, אם נרצה לנגן אותו בסלו-מו התוצאה תהיה חלקה פחות, כי למעשה נפחית את מספר הפריים העומדים לרשותנו בשניה אחת. למשל, כדי לנגן קטע של 4 שניות במשך שמונה שניות, נצטרך להשהות כל פריים למשך זמן כפול. במצלמת וידיאו "רגילה"*, גם אם מקצועית ביותר, אין אפשרות לשנות את כמות הפריים המוקלטים בשניה ולכן הסלו-מו תמיד יהיה "מלאכותי":

£ ? ? £ ? ? £ ? ? £ ? ? £ ? ? £ ? ? £ ? ? £ ? ? £

המחשב מייצר עבורנו את הפריימים החסרים להשלמת אותן 25fps (בשיטת PAL או 29.9 בNTSC) ע"י הכפלת הפריימים המקוריים, לפי הצורך. לקבלת מראה חלק יותר, תכנות עריכה שונות משתמשות בשיטות שונות כדי לפתור את בעיית הרווחים בין הפריימים המצולמים- למשל ע"י dissolve (חפיפה בין הפריימים המושגת על ידי שינוי של ערכי השקיפות) או Morphing (יצירת פריימים חדשים המשלימים את האינפורמציה החסרה בין מצב A למצב B= אנימציה)

* קיימות כמובן מצלמות וידיאו דיגיטליות ייעודיות לצילום slow motion, המסוגלות לצלם גם במהירות של 120,000 fps.

[P5] The wild Bunch, בימוי: סם פקינפה. 1969

מעבר לכל האיכויות השונות של The wild Bunch הוא מפורסם בעיקר בסצינות המזעזעות של אלימות מעוצבות, שבזמנו, שברה את כל הקונבנציות המוכרת וקבעה סט חדש של חוקים לייצוג סינמטי של שפיכת דם. האלימות ב The wild Bunch מלאת הוד-נורא, היא פוסחת על כל שיפוט מוסרי, מעלה אל עבר דרגה של "יפה" בלתי תלוי, שכונה, לא אחת "בלט דמים". סצינות הaction בסרט צולמו בעזרת לא פחות מ-6 מצלמות panavision, Mitchell ו Arriflex, בו זמנית, שצילמו במהירויות שונות ובמגוון סוגי עדשות. ואז נערכו, במה שאפשר לכנות, מבצע עריכה הירואי, לכדי רצף מוקפד ומרתק שכמותו לא נראה עד אז בקולנוע. הסצינה הסופית נמשכת כמעט 7 דקות ומורכבת מ 339 קאטים. דרגת האלימות ב The wild Bunch תמיד הייתה נושא למחלוקת. היו שטענו נגדה שהיא מוגזמת והיו ששיבחו אותה כראליסטית ונועזת. מה שלא יהיה, ראליזם זה לא. האלימות מתווכת בעזרת slow motion ו close ups, מה שעושה אותה "גדולה מהחיים". אפשר לטעון שפקינפה נדרש לגרנדיוזיות הזאת כדי לחדור את המרחק המגן, זה שתמיד מזכיר לצופה שזה בסה"כ סרט. בכל מקרה, פקינפה מעולם לא התכוון שהאלימות ב "The Wild Bunch" תתפס כ"יפה". הוא רצה שהיא תהיה מחרידה ומגעילה כמו שהיא באמת. לפי פקינפה אלימות היא:

"ugly, brutalizing, and bloody fucking awful. It's not fun and games and cowboys and Indians, it's a terrible, ugly thing. And yet there's a certain response that you get from it, an excitement, because we're all violent people, we have violence within us...I think everybody will be a little sickened by it, at least I hope so, or a little dismayed, at least dismayed -- which is the effect that I'm trying for. "

[P6] לינק לאתר / נט-ארט מקסים שמלווה תערוכה של דאגלאס גורדון: http://www.hayward.org.uk/whathaveidone/index.html

[P7] "סצינת המקלחת"- עשה זאת בעצמך

Edit your own shower scene:

http://www.saulbass.net/psychostudio/

ואינפורמציה על פסיכו:

United States, 1960
U.S. Release Date: June 1960
Running Length: 1:48
MPAA Classification: R (Violence)
Theatrical Aspect Ratio: 1.85:1

Cast: Anthony Perkins, Vera Miles, John Gavin, Martin Balsam, Janet Leigh
Director: Alfred Hitchcock
Producer: Alfred Hitchcock
Screenplay: Joseph Stefano based on the novel by Robert Bloch
Cinematography: John L. Russell
Music: Bernard Herrmann
U.S. Distributor: Paramount Pictures