1."Old Freehand" במחיר שיא:
Old Freehand ומכחול הכסף עשו זאת שוב: במכירה פומבית שהתקיימה אמש, נמכרה יצירתו האחרונה עד כה, במחיר שיא של ארבע מאות חמישים אלף דולר.
טכניקת הציור הייחודית של אולד פריהנד, שגם העניקה לו את כינויו, פותחה, למעשה, בעקבות פגם מולד, שבגינו מפרק הכתף של פריהנד משוחרר ומאפשר לזרוע ימין תנועה חופשית לגמרי ב360 מעלות.
אולד פריהנד לא נראה נרגש מהמכירה המוצלחת ורק מסר כי כעת דעתו נתונה ל"אוויר פסגות", יצירתו החדשה אותה הוא משלים בימים אלה, ואשר תהווה, לדבריו נקודת מפנה בדרכו האמנותית.
2. למה הוא עשה את זה?
תראה הילד לא מאמין שהוא באמת קיים.
זה התחיל בגיל מאד מוקדם, אנחנו לא כל-כך התייחסנו לזה.
בתמונות הוא באמת לא מופיע
כלומר, הוא מצטלם אבל הוא לא מופיע בתמונה, למשל... יש לי פה תמונות שלו
תמונות שלו מכל מיני תקופות
מהתיכון, פה קיבל את התעודה
פה תמונה שלו מהיום הולדת, לא זוכרת איזה גיל זה היה, אבל הוא פה עם האחים שלו, והוא כבר לא מופיע כאן.
פה, תמונות מ... גיל שנתיים אני חושבת, כן גיל שנתיים, וקצת.
פתאום טלפון מבית חולים, איזה אחות על הקו, אומרת לי תבוא לכאן כמה שיותר מהר, ו...לא, הילד הוריד לעצמו את הרגל, פשוט הוריד לעצמו את הרגל. אין, אין מה להוסיף.
זה... זה מה שנשאר. פשוט, הוא לא נתפס.
3. אלה שלו, יום אחד הוא פשוט נעלם לו, אחרי תקופה ארוכה שהוא לא עשה כלום, סתם ישב בבית. ואז הוא נעלם, לקח תיק והלך.
אחרי כמה זמן קבלנו ממנו גלויה, ירד למצרים.
אחרי כמה חודשים, דפיקה בדלת, אני פותח הילד מופיע:
"אימא, אבא, אני- "אוריגמר"" תראה, אז עוד לא ידענו איך זה ישפיע על חיים שלנו.
4. "כל הממושמע את עצמו אינו שומע" (ציטוט מ"כה אמר זרתוסטרא")
5. אז ככה, הילד שלכם- ערבי.
כשהוא היה תינוק, פשוט, הוא כל הזמן היה בוכה, פשוט צרח.
כל הזמן. חשבנו זה השניים, טבעי, חי שנה, הילד היה די מפותח. סך הכל עד היום הוא ילד די מפותח.
ואז יום אחד זה פשוט התחיל לצמוח.
הוא התחיל לדבר שוטף ורק ערבית. בהתחלה זה הי מאד קשה, לא הבנו אותו בכלל. אבל היום אנחנו מסתדרים עם זה.
"יום מן הימים הופיע דרוויש יווני בארמון המלך וטען, באמצעות מתורגמן שהיה עמו, שהוא מיודעי נסתרות היוונים.
פנה למלך ושאלו אם יש מלומד מחכמי ממלכתו אשר יוכל להתמודד מולו.
איך ברצונך לדבר איתו? התפלא המלך
אם הוא מלומד אמיתי ויודע דבר יספיק תנועותיי כדי שיבין אותי.
לא מצא המלך בכל ממלכתו מלומד, אשר יעז להתמודד מול היווני, חוץ ג'וחא
למחרת היום התכנסו כל חכמי הממלכה לחזות במפגש.
תפס הדרוויש את מקלו וצייר עיגול על האדמה
חטף ג'וחא את המקל מידו וחילק את העיגול לשניים
ראה ג'וחא שהדרוויש אינו מרוצה מתשובתו...הוסיף עוד קו וחילק את העיגול לארבעה חלקים
רק אז נראה הדרוויש מרוצה. הרים את ידיו למעלה והחל לנער אותן.
ג'וחא החל לעשות כמותו אך כשידיו כלפי מטה.
התכופף הדרוויש והחל ללכת על ארבע, כמו חיה, כשהוא מצביע על בטנו.
ג'וחא מצידו, הוציא ביצה מכיסו והחל מנופף בידיו כאילו הוא מתכוון לעוף
תשובותיו של ג'וחא מצאו חן בעיני הדרוויש והוא הבטיח למלך לפרסם את חכמת מלומדי ממלכתו.
אחר המפגש, בקשו המלומדים מהדרוויש שיסביר להם את פשר הסימנים
בעזרת המתרגם הסביר הדרוויש:
הפילוסופים היווניים ואלו של ישראל נחלקו בשאלת בריאת העולם וצורתו, לכן הדבר הראשון שציירתי, היה עיגול, כלומר: העולם עגול.
המלומד שלכם הסכים איתי וחילק אותו לשניים, רוצה לומר: העולם מחולק לחצי כדור צפונ ודרומי
לאחר מכן חילק את העיגול לארבעה, כשברצונו לומר: שלושת רבעי הכדור מכוסים מים.
לאחר מכן שאלתי אותו על מקורות הטבע והוא השיב שהכל מקורו בגשם
וכשנשאל ההתרבות בטבע השיב: הכל מהביצה
וכך השתכנעתי שאכן יש אנשים מלומדים ורחבי אופקים בארצכם.
אחרי שעזב הדרוויש את הממלכה שאל המלך את ג'וחא כיצד הצליח להבין את סיני הפילוסוף היווני.
אמר לו ג'וחא: אדוני הנכבד, הדרוויש הזה אינו אלא רמאי!
הוא בא לפה רק כדי לאכול ולכן הדבר הראשון שצייר היה עיגול, כלומר: צלחת האוכל שהוא מבקש
פן יחשוב שאנו נמלא את בקשתו, חילקתי מיד את הצלחת לשניים וכאשר ראיתי שאינו מרוצה
החלטתי להרגיזו עוד יותר וחילקתי את הצלחת לארבעה חלקים.
הצבעתי על רבע אחד בלבד והוא נאלץ להסכים
כשראה הדרוויש שאינו מקבל אוכל בכלל, רצה לומר לי עד כמה הוא רעב ולכן הצביע על בטנו
אך אני העמדתי אותו על מקומו והראיתי לו את הביצה שאישתי הכינה לי, ולא הספקתי לאוכלה בגללו.
אז הוא החליט לוותר על כל העניין והלך...
העיקר, אדוני הנכבד, שכל אחד הבין את השני"
6. גבירותיי ורבותיי!
לאחר שכבשו במות רבות בסערה, הערב הם כאן!
במופע פסיכו-סימטרי מרהיב ועוצר נשימה!
תאומי רורשך!
(ציטוט מתוך "האיש בלא תכונות")
"ובכן, אנחנו מכריזים על עצמנו כתאומים, כיצורים סימטריים, גחמת הטבע.
כבני אותו גיל, אותו גובה, אותו שיער, לבושים באותם בגדי פסים, אותה עניבת פרפר מתחת לסנטר, נתהלך מעתה בין המון האדם.
הם יביטו אחרינו ספק ברגש, ספק בלגלוג, כמו תמיד כשמשהו מזכיר להם את מסתרי התהוותם"