לאן מובילה דרך השלילה

כמו כל המשתתפים בתכנית לא נולדנו בבריסל. גם עכשיו, כשאנחנו גרים בבריסל, אנחנו לא בריסלאים. כמו רבע מאוכלוסיית בריסל, אנחנו לא בלגים. כבלגים, גם המשתתפים בתכנית מרגישים לפעמים בבריסל כמו בארץ זרה.

כששואלים אותנו (וכולם שואלים, גם הבריסלאים עצמם) למה עברנו לבריסל, אין לנו תשובה טובה. אנחנו תמיד מתחילים לענות על דרך השלילה.

ודרך השלילה הולכת ומסתברת כדרך ראשית, רב-מסלולית. אנחנו לא לבד שם, התנועה בה ערה. שלא כמו בירות אירופאיות אחרות, לבריסל לא נקשרו מילות-תואר מוחצות ונוצצות להתהדר בהן. במדינה שלאומיותה רופפת כמו בלגיה עיר הבירה מוגדרת על פי מה שהיא אינה. אם המדינה כולה מחולקת לשתי קהילות עיקריות – פלמית ווולנית, להן שפות נפרדות, תרבויות שונות ומוסדות שלטון ושירותים עצמאיים, הרי שבריסל, יחידה עצמאית נוספת, מתנאה באי-זהות ובאי-השתייכות לקהילה כלשהי.

"כשבריסל מתגבשת לכדי דימוי מסויים היא מייד מעוררת גם את הדימוי הנגדי... הפרדוקס הוא אולי הדימוי היחיד שיכול לתאר אותה". (סוון סטרקן, "בריסל, עיר בלשון רבים- מחשבות בנוגע לדימוי של בירת בלגיה", מתוך קטלוג פסטיבל ארגוס 2004, בריסל*)

דרך השלילה טומנת בקרבה שחרור ואפשרות לשינוי, שהרי תמיד היא מובילה למקום "אחר".

ויש בהחלט משהו משחרר במקום כל כך פלואידי, שזהותו כה עמומה: היכן שאיש אינו מרגיש בעלות מוצקה, שם בדיוק יש מקום לכולם.

הפלואידיות, העדר נראטיב קולקטיבי דומיננטי, השלילות האורבות בכל פינה- כל אלה משאירים חללים ריקים, כיסי אוויר, חצרות עזובות, שטחי הפקר המאפשרים, ואולי אפילו מצריכים, לספר מחדש; סיפור אישי, סיפור פרשני, סיפור שיתן למסָפר דריסת רגל בתוך מציאות שהיא אמנם גם שלו, אך בכל זאת זרה.

חמש העבודות שבתכנית עוסקות כולן בחיפוש מקום – קונקרטי, מנטלי, חברתי או אישי – על-ידי סיפור-מחדש, והסיפור-מחדש תמיד מטיל בספק, אם לא שולל באופן מוחלט, את הסיפור הישן.

אצל שרה ואנאחט ואצל קארן ואנדרבורחט יש נסיון להתעמת עם סיפורים היסטורים קיימים מכונני נראטיב קולקטיבי. שתיהן יוצאות מנקודה קונקרטית ומתרחקות ממנה על כנפי הדמיון.

בעבודה little figures של שרה ואנאחט קולות של שלושה ילדי מהגרים מדובבים שיחה דמיונית בין שלושה פסלי ענק של דמויות מפתח בהסטוריה הבלגית. הם ממציאים את תוכן השיחה המתרחק מהתוכן ההסטורי העובדתי, מערבבים דמיון, שברי סיפורים אישיים ופיסות מתוך ההיסטוריה הבלגית כפי שהם מבינים אותה, ובכך מציעים, במילותיה של שרה, "פתח סודי אל המציאות שבה הם חיים".

ב"the happy three family" קארן ואנדרבורחט מספרת סיפור מתוך הברית החדשה (ביקור שלושת המאגים) וממקמת אותו, כמיטב מסורת הציור הפלמי, בנוף פלנדרי עכשווי. בגירסה של קארן המאגים הם מאגיות ודרך האספלט אל ביתה של מריה המנודה רצופה מהמורות ואמונות טפלות.

המקום האלטרנטיבי שמציעות העבודות של אנוק דה-קלרק וקורט ד'האסלר הוא פנימי יותר. ב"portal" אנוק בונה מן היסוד בועת נוף דיגיטלית, מערכת הרמונית ורכה. זהו חלל אוטופי אליו אפשר להמלט מפני הכאוס של החוץ, אך במחיר ידוע של סכנת ניפוץ הבועה בפרצוף. קורט לעומת זאת, מתחיל במראות היום-יום. מתוך צילום תיעודי המשוכתב שוב ושוב, הוא מעבד מתוך מציאות מפוייחת ופיקסלים אדישים נצנוצי יהלומים של עולם פנימי עשיר.

“pour vivre, j’ai laissé” (כדי לחיות, השארתי מאחורי) היא העבודה הקונקרטית מכולם והיא לא נוצרה על ידי אמנים. בוידיאו האינטימי הזה, שהוא יצירה קולקטיבית, מבקשי-מקלט מדיני השוהים ב"פטיט שטו" (הטירה הקטנה), מרכז פליטים הממוקם במרכז בריסל, מנסים, בעזרת המצלמה שבידיהם, למקם את עצמם בתוך הפריים. אותם גולים מכורח, שנעדרים ממולדתם וגם במקומם החדש קיומם אינו מוחשי, הופכים לנוכחים באמצעות הסיפור-מחדש.

* (Sven Sterken, “Brussels, City in Plural - Some Thoughts Concerning the Image of the Belgian Capital”, from Argos Festival 2004 catalogue, Brussels)

דמויות קטנות - שרה ואנאחט

15 ד', ש"ל, 35מ"מ+מיניDV, צרפתית, פלמית, אנגלית עם תרגום לאנגלית, בלגיה 2003

שלושה פסלים ניצבים על המון-דז-אר בבריסל: מלך, מלכה ואביר מימי הביניים.

שלושה ילדים, "עולים חדשים" בבריסל: פיליפיני, פליטה רואנדית, מרוקאי.

שלושה פסלים, שלושה ילדים: שיחה דמיונית.

משפחת השילוש המאושר - קארן ואנדרבורחט

16 ד', צבע, 35 מ"מ, פלמית עם תרגום לאנגלית, בלגיה 2003

"משפחת השילוש המאושר" הוא סרט משפחה נסיוני, המבוסס על סיפור "שלושת המאגים" מתוך הברית החדשה. אנחנו עוקבים אחר מסען של שלוש חכמות(!). דרך פרשנות דיגטלית לציורי ימי-ביניים של המייסטרים הפלמים הראשונים. מסען בדרכים הפלמיות, המאוכלסות יתר על המידה בחוות מחודשות ודיור סוציאלי, מופרע לא אחת על-ידי צביעות, דרמות משפחתיות ורכילות. האם יש דרך חלופית למריה, ישו ושלוש המלכות?

פורטל – אנוק דה קלרק

14 דקות, DVD, ש"ל, כותרות באנגלית, בלגיה 2002

"פורטל" מגלה חלל בו אפשר להרפות מהעמידה על המשמר: נוף קצבי, גיאומטרי, מקום של הרגעה, של צורות קמורות וקולות לוחשים. זהו נוף-פֽנים, חלל מנטלי בגווני אפור קרירים ואופקים אינסופיים, מסתובב, מתנועע ומלטף. אנוק דה קלרק יוצאת לתור את גבולותיו של טבע פנימי ואוטופי, בגעגוע למקום של הארה: "כאן אף פעם לא לבד".

S*CKMYP (Public)- קורט ד'האסלר

20 דקות, מיניDV, צבע, אנגלית, בלגיה 2004

S*CKMYP (Public) מטיילת בעולם של יום-יום שהשתנה לבלי הכר. הקו בין מציאות לבדיה. מיטשטש כשעוברי אורח הופכים לשחקנים ומנהרה לרחצת מכוניות משחקת את התפקיד הראשי.

זהו החלק הראשון של אופרת-פיקסלים בארבע מערכות, שבה הדרמה לא נוצרת על-ידי התוכן הסיפורי, כי אם דרך עיוות התמונה ומשיכה/דחייה של פיקסלים באמצעים דיגיטליים.

כדי לחיות, השארתי מאחוריי – יצירה קולקטיבית

30 דקות, צבע, שפות שונות, תרגום לאנגלית, בלגיה 2005

"ספטמבר 2004. קולנוענים פוגשים קבוצה של מבקשי-מקלט. האחרונים מקבלים לידם את המצלמה ומצלמים בעצמם את האינטימיות שלהם במרכז לפליטים." (שקופית הפתיחה)

נולד מתוך דחף מיליטנטי והתגשם במסגרת סדנת וידיאו, סרט זה הוא בראש ובראשונה פעולה קולנועית גולמית מפתיעה, המרחיקה הרבה מעבר לדינמיקת-הסדנאות הרגילה, ומגיעה עד לקולנוע.

דרך משחק מראות עדין בודק הסרט את המבט שלנו על הפליטים. אנחנו מתבוננים בהם מבעד למשקפיים היחודיים של תמונות נאות (מלשון "נא"), מהחיים, וגבולות ההבנה שלנו מתרחבים...