"ויל נאר" (רק תרצה) – הרהורים פרשניים

מה שיש לדעת – כלום עדיין לא נודע לך פה?

י.ח ברנר, "בחורף", פרק י"ח

במועד בלתי ידוע, באמצע המחצית השנייה של המאה ה- י"ח, יצא רבי אליהו, הגאון מוילנא, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות, להגשים משאת נפש – לעלות לארץ ישראל. כעבור זמן חזר לביתו בלי לומר דבר.  תלמידיו – בדורו ובדורות הבאים -, חוקרים ומלומדים ניסו לתת טעם לאותה שיבה מוזרה – ולכלל מסקנה לא הגיעו. הוא שב אל חדרו הצנוע, אל הלימוד הבלתי פוסק, אל שעתיים של שינה בלילה ואל קערת מי-הקרח שבה נהג לטבול את רגליו כדי לא להירדם בשעת הלימוד.

בעבודתם של אפי ואמיר, שקסם החידה שאינה מתפענחת עד-תום לא מתפוגג לכל ארכה, נהפכת הקערה על פיה: היא הופכת מאמצעי של שליטה עצמית לישות עצמית השולטת באדם ומוליכה אותו בדרך שאינו רוצה בה, ואולי להפך – הוא רוצה בה מאד. השליטה העצמית, שנועדה להפך את סדרי הטבע, להפוך לילה ליום ושינה לעירות, נעשית מסוכנת כשהאדם רואה בה ארץ מובטחת, הבטחה לגאולה. מרגע התגלות זה היא מתחילה לתעתע: היעד ברור, אבל הדרך אליו מעורפלת. שום נקודת ציון לא מופיעה בנוף שבו הולך האדם, פעם זקוף ובטוח ופעם מקרטע וסב סביב עצמו.       

מה שנראה לרגע כמציאות מבטיחה – כמו ערמת התפוזים שריחפו מטה מהעץ – נתגלה כסיוט וכגל אבנים כזה שעליו הניח הוזה (או חוזה) עייף אחר את ראשו דווקא בצאתו במנוסה מן הארץ המובטחת. אבל כשם שאותו הוזה קדום, יעקב ששמו נקרא ישראל, מגיע אל ייעודו דווקא בגולה – בפדן ארם או במצרים – לאחר שבאשמורת בוקר מטושטשת נאבק בודד עם המסתורי, אולי עם עצמו, וסיים את המאבק בניצחון אבל בצליעה, כך גם הגיבור הסוריאליסטי שב"ויל נאר" – כשהוא מכיר שאין מסלול ליניארי שיוביל ליעד, שהוא-הוא הציר ושסביבו וסביב כוח הרצון שלו הכל סובב, לטוב או לרע, הוא מבין שגם בעולם סדוק, בעולם שהשליטה במעשיו יכולה להיות בלתי מושגת, קיימת בכל זאת האפשרות להכפיל את יכולתו ולחצות את שדה המוקשים.

שני דברים מתבהרים: שהמחשבה האמיתית היא מחשבה נטולת יעד, מחשבה של חול (לפי סיפורו של י.ל. פרץ) ושהדרך חייבת להוביל מהחוץ פנימה, אל המערה ( לפי סיפורו של עגנון "מעשה העז"). אלא שאז, כמו קפקא בחוצות פראג, חוזר האדם לעצמו, ומתברר לו שמה שהיה משאת נפש כבר היה לו במקום שממנו יצא. שהארץ המובטחת, שדיוקנה נראה לו בקערה, הייתה בעצם דיוקנו שלו.

האם התהליך יצר משמעות חדשה?

לפי שם העבודה – נראה שכן. אנקדוטה עממית מספרת שכאשר שאלו את הגאון מוילנא "איך נעשים 'הגאון מוילנא' (ביידיש: וילנאר גאון)",  השיב: "ויל נאר (רק תרצה) – גאון".