Deep Freeze - כמה עמוק הוא?

בחגים של ילדותי, בית כנסת "ישורון", שממוצע גיל מתפלליו השבעים חצה את השבעים ושהאוירה בו הייתה תמיד של חמירות סבר סגפנית (או כך לפחות פירשתי את שכבת האבק הדשנה שנחה תדיר על כל ספסלי עזרת הנשים), היה כמו נשטף אל תוך העולם הזה, בזכות כמה עשרות "החילונים" שפקדו אותו, שהיו רעשנים וססגוניים לאין ערוך (מה שאז היה נראה לי כזלזול משווע), ושכיסו את כל ספקטרום הגילאים. בחגים האלה הייתה לי הזדמנות נדירה להרחיב את תחום הפעילות אל מעבר לריכולים עם הבת של הרב או שיטוטים בחורשה של סלמה גימ"ל, כי סוף סוף היו ילדים לשחק איתם. משום מה, המשחק השולט היה "חת-שתיים-שלוש-דג-מלוח". יכול להיות שזו הייתה ברירת מחדל שנבעה מהתנאים הארכיטקטונים של חצר בית הכנסת, שהשאירו לנו רק מעין מסדרון רחב בין הקיר המערבי והגדר של השכנים. אבל באותם ימים תפיסת העולם שלי הייתה הרבה יותר סימבולית ואת המשחק הזה ראיתי כמשל מדוייק לסיטואציה שבה הוא התקיים. העומד עם הפנים אל הקיר היה בעיני החזן או איזו סמכות אחרת, והילדים הרצים מאחורי גבו הם בדיוק אותם סוררים שהיינו, אלה שבאו להנות כאילו אין אלהים, וכשהחזן מסתובב אנחנו קופאים, מעמידי פני תם,  ובית הכנסת חוזר לאותה אווירת קדושה והדרת כבוד, מנותקת מהחיים השוצפים.

מאז, עבורי, בית כנסת ישורון ו"חת שתיים שלוש דג מלוח" חד הם, למרות, שכצפוי, אחרי סיבובי-משחק ספורים, היו רגשות האשם (או שמא היה זה רעיון-שווא של עליונות מוסרית?!) מכריעים אותי והייתי חוזרת בגאווה שקטה למקומי המסומן בעזרת הנשים.

למאמר המלא בPDF
למאמר במגזין מארב, פורסם בנובמבר 2004